פרשת כי תשא - סוד החלבנה: הכוח להביא את הגאולה

סוד החלבנה: מי מעלה את התפילות?

שואל ה'מאור עיניים': מי הוא זה שמעלה באמת את התפילות? מי הוא זה שמעלה את כל התפילות של המניין? אומר ה'מאור עיניים' שיש אחד עשר סממני הקטורת, והסממן האחד-עשר זה ה"חלבנה" (בשם שריחו רע).

זה שזוכה להרגיש שהוא "החלבנה", זה שזוכה להרגיש שהוא הכי גרוע מכולם, הוא דייקא זוכה להעלות את כל התפילות של כל המניין.

מה שמעכב את הגאולה

הגאולה מוכנה בכל רגע לבוא, הגאולה שלנו, גאולת עם ישראל, יכולה להיות היום! ברגע הזה! בשניה הזאת! אם כל אחד יחליט לעצמו: "אני האדם הכי נמוך בעולם, אין יותר נמוך ממני". אם אחד יחליט שהוא הכי נמוך אז הגאולה מגיעה היום.

כי מה שמעכב את הגאולה זה רק הגאווה שלנו. אדם נמצא בדמיון שהוא יותר חשוב מהשני, יותר יקר מהשני, יותר מבין מהשני, והדמיון הזה הוא מה שמעכב את הגאולה.

אדם הוא גוש גאווה. כבר ברגע שאדם נולד הוא מלא גאווה, הוא חושב שהוא הכי חכם והכי פיקח. הוא מחפש תמיד להיות עם החברה הכי חשובה, עם האנשים הכי חשובים, ואפילו אם הוא יהיה בין אנשים שפלים ופחותים אז הוא יגיד: "לא! אני נמצא בין אנשים הכי חשובים! אלה הכי חשובים!". מהגאווה שלו הוא מדמיין לעצמו שהוא נמצא בין אנשים הכי חשובים והוא הכי חשוב מכולם.

אדם צריך לדעת: אני הכי גרוע, גרוע שבגרועים ואין למטה ממני ושום דבר לא מגיע לי. ואין לי שום טענות על אף אחד, למה לא נותנים לי את זה? למה לא מעריכים אותי? למה ככה ולמה מתייחסים אלי ככה? אין לי שום טענה בכלל.

הצדיק שלא נכנס למניין

רבי לוי יצחק היה תמיד מספר על צדיק גדול שלא היה מאחר למניין. פעם אחת קרה שהוא איחר למניין חצי שעה, הוא נכנס לבית הכנסת ויצא, ורק אחרי חצי שעה הוא חזר.

שאלו אותו התלמידים: "מה קרה שנכנסת ויצאת וחזרת אחרי חצי שעה?"

ענה להם אותו צדיק: "אני לא נכנס להתפלל במניין לפני שאני עושה חשבון שאני יותר גרוע מכל אחד שנמצא פה במניין! אני יותר גרוע מזה ומזה... זה אומר תהלים יותר, זה בוכה, זה מוריד דמעות בתפילה, זה בעל צדקה. אני לא נכנס למניין עד שלא ברור לי שכולם יותר טובים ממני! פלוני מאריך אפו ומוחל על עלבונו, זה יושב כל היום עם הטלית והתפילין, יושב ולומד, בין הבין ובין לא הבין הוא לא זז מד' אמותיו! אני תמיד עושה את החשבון הזה שאני יותר גרוע מכולם!".

המשיך הצדיק וסיפר: "היום נכנסתי לבית הכנסת וראיתי אחד שהתפרסם שהוא עשה איזה עבירה בעיר ונבהלתי! ראיתי אותו ואמרתי - אוי אוי, איך אני יעשה את החשבון שאני יותר גרוע ממנו? הרי הוא עשה עבירה חמורה! הרי יש לי כלל שאני לא נכנס להתפלל בלי שאני יודע שאני יותר גרוע מכל אחד, לכן יצאתי חצי שעה! ניסיתי למצוא איזה מאה אפשרויות במה אני יותר גרוע ממנו ולא הצלחתי!".

"התחלתי לבכות לה' - רבונו של עולם, עכשיו אני לא יכול להיכנס למניין! יש לי כלל שאני לא נכנס למניין עד שאני יודע שאני יותר נמוך מכל אחד. פתאום עלה לי רעיון: שאם אני הייתי עושה את העבירה הזאת לא הייתי בא להתפלל בכלל! לא הייתי בא! הייתי יושב בבית בשקט כמה ימים שהכל ישכח. והוא, עוד שכל העיר מרננים עליו, הוא מתחזק ובא לבית הכנסת! מתפלל וצועק כאילו לא קרה שום דבר. דבר כזה אני כבר לא יכול לעשות, הוא כבר יותר טוב ממני".

ענווה - מקור השמחה והחיות

הרבי אומר שענווה ושפלות זה לא להיות "שלמזלניק", זה לא עצלות! ענווה ושפלות זה להאמין שכל החיות שלי זה מה' יתברך, כל נשימה שלי זה מה' יתברך. כל נשימה ונשימה שאני נושם זה מה', כל דיבור שאני מדבר זה מה'! ה' מדבר מתוכי!

שפלות זה לא להיות שלמזלניק, זה לא לישון כל היום. להיפך - שפלות זה כל החיות, זה כל השמחה. כמה שיש לאדם יותר שפלות אז הוא זוכה ליותר שמחה! ליותר חיות! הוא יותר בעל מרץ, הוא יותר זריז.

כי מי שבגאווה אין לו שום חיות! כל מה שלא הולך לו, כל מה שלא מוצא חן בעיניו, אז הוא כבר לא יכול לזוז! אין לו שום שמחה! הוא כבר מיואש, הוא כבר שוכב במיטה. אבל אדם שהוא מלא שפלות ומלא ענווה, אז הוא בשיא השמחה! שום דבר לא עוצר אותו! הוא רק מבקש לעשות נחת לה' יתברך ושום דבר לא יכול לעצור אותו.

בית הכנסת של הגאולה

אומר הזוהר הקדוש:
> "ע"י מתא חדא או בי כנישתא חדא תהיה הגאולה"

יכול להיות בית כנסת אחד שהוא יביא את אור הגאולה. מי זה הבית כנסת הזה? מי זה הבית כנסת שיביא את הגאולה, שיביא את משיח בן דוד ויביא את תחיית המתים?

זה אותו 'בי כנישתא', אותו בית הכנסת שכולם באים אליו בשברון לב אמיתי, בשפלות אמיתית. אותם האנשים שמתפללים באותו בית הכנסת הם בשברון לב אמיתי והם מרגישים שהם "החלבנה" של כל עם ישראל! הם מרגישים שהתפילות שלהם לא עולות והם באים להתפלל רק בגלל ציווי ה'! אותו ציבור שהוא בשיא הלב הנשבר, בשיא השפלות - אותו הציבור הוא יזכה להביא את הגאולה.