חכמת התורה
סוד לוחות האבן והשער לעולם הבא
שיעור מס' 12 | * יום ו' פר' בחוקותי, י"ט אייר תשנ"ה - בישיבה (המשך ממס' 11)
המאמר חושף את התוכנית המקורית של מתן תורה, שבה התורה הייתה אמורה להיות חקוקה ישירות על הלב ללא צורך בלוחות. דרך הבנת חטא העגל, מתבאר סודה העמוק של ארץ ישראל לא כמקום השתקעות גשמי, אלא כשער רוחני שנועד להקפיץ את בני ישראל ישירות לעולם הבא ולתחיית המתים.
התורה ניתנה על לוחות אבן כדי להסיר ממנו את לב האבן. חשבנו שכבר זכינו ללב בשר, אך הלב חזר להיות לב אבן, ולכן הוצרכנו לקבל לוחות אבן. התורה נכתבת על גווילים של עור, ורבי נתן מסביר בליקוטי הלכות שעל ידי האור של ספר התורה נטהר העור שלנו. כל התאוות נמצאות בעור, והעור של ספר התורה מזכך את העור שלנו, כשם שלוחות האבן מזככים את לב האבן.
חז"ל אומרים שאלמלא נשתברו הלוחות הראשונים, התורה לא הייתה משתכחת מישראל לעולם. ללוחות היה כוח לזכך את לב האבן ולהחזיר אותו להיות לב בשר, כדי שהתורה תהיה חקוקה על הלבבות, בבחינת:
"כתבם על לוח לבך"
למעשה, התוכנית המקורית הייתה שבכלל לא נצטרך לוחות. לכתחילה, התורה הייתה צריכה להיות חקוקה ישירות על לבו של אדם הראשון, ואחריו על לב בניהם, שת והבל. אך אז בא קין והרס את הכול.
התורה החקוקה באיברים
במעמד הר סיני, בני ישראל הגיעו למדרגה שבה "פסקה זוהמתם". הם חזרו לדרגת אדם הראשון קודם החטא, והיו כעצם השמיים לטוהר. ברגע שעמדנו על הר סיני, כל התורה נחקקה לנו בלב. מיד בכל איבר ואיבר נחקקה התורה, וכל איבר צעק את המצווה שלו.
אך בני ישראל אמרו למשה רבנו: "אין לנו כוח, אנחנו אנשים חלשים". הקב"ה השיב: "אתם חלשים? תקבלו לוחות אבן". לוחות האבן נועדו לשבור ולזכך את לב האבן, ולהפוך אותו חזרה ללב בשר. אלא שאז, במקום להמשיך לעלות מדרגה לדרגה, החליטו לעשות את העגל. היה להם קשה לציית למשה רבנו, והם העדיפו עגל שותק שאפשר להכניס לו דיבורים ולהשביע אותו שיגיד את מה שהם רוצים לשמוע.
כיסא הכבוד של הלוחות
בעקבות חטא העגל, הלוחות הוצרכו להיכנס לתוך ארון. לוחות אבן הם בבחינת עונש, אך גם אז, לכתחילה הלוחות כלל לא היו צריכים להיכנס לארון. התוכנית הייתה שמשה רבנו יחזיק את הלוחות בידיו עשרים וארבע שעות ביממה.
הרי ידוע ש"הארון נושא את נושאיו", והלוחות נושאים את עצמם. ידיו של משה רבנו היו צריכות להיות כמו שני תשמישי קדושה, ומשה עצמו היה צריך להיות 'כיסא הכבוד' של הלוחות ומושב יקרם.
ארץ ישראל כשער לשמיים
אם לא היו חוטאים בעגל, ביום שבו קיבלו את הלוחות – באותו יום ממש היו נכנסים לארץ ישראל. והכניסה לארץ לא נועדה כדי להשתקע בה בגשמיות. ארץ ישראל וציון הם רק השער לעולם הבא.
ברגע שאדם נכנס לארץ ישראל, הוא היה צריך מיד לעוף לשמיים. אלא שאדם עושה עבירות, פותח שוב את העיניים ומחזיר את החומר. ה"חסד לאברהם" כותב שכאשר יגיע המשיח, כל אלו שבאו לארץ ישראל, כל אלו שמסרו את נפשם עליה, יקבלו מיד כנפיים ויעופו לשמיים. הם יקומו מיד לתחיית המתים ויראו את כל מה שנעשה בעולמות העליונים.
אעברה נא ואראה
זו הסיבה שמשה רבנו התחנן:
"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה"
משה ביקש רק דקה אחת, רק שנייה אחת להיות בארץ. רק לדרוך על האדמה. כי ברגע שדורכים על אדמת ארץ ישראל, מקבלים את התנופה והדחף לעוף לעולם הבא.
דור המדבר היה במדרגה גבוהה הרבה יותר ממעלת ארץ ישראל עצמה. הם היו בבחינת "לאה", ששייכת לעולמות העליונים. לכן הם לא הבינו מה ארץ ישראל תיתן להם. אך משה ידע שהכניסה לארץ תזכה אותם מיד בתחיית המתים. משה אמר: "תן לי רק לדרוך כף רגל פה, ואני כבר מביא את כל הדור לעולם הבא". המטרה לא הייתה לשבת בארץ ולהשתקע, אלא רק לעבור בה, לראות אותה, להגיע עד מערת המכפלה שהיא שערי גן עדן, להסיר את להט החרב המתהפכת ולפתוח מחדש את הדרך לעץ החיים.
חלק 3 מתוך 3 — שיעור מס' 12
הירשמו לניוזלטר
קבלו מאמרי תורה והתחזקות ישירות לתיבת הדואר שלכם