עומק הענווה ושעשוע העולם הבא
שיעור מס' 235 | קלטת מס' 235 *יום ד' כ' אדר ב' תש"ס התכנסות חבורת אנשי הננמ"ח דחסידי ברסלב. צד א'
מאמר מעמיק המבאר כיצד הענווה האמיתית של משה רבנו היא המפתח לפרישות ולקדושה. מתוך ההכרה באפסותנו והכנעת הגאווה, אנו זוכים להגיע לתכלית החיים – הודאה, שירה ותפילה לה' יתברך, שהם מעין שעשוע העולם הבא כבר בעולם הזה.
סוד הפרישות והענווה של משה רבנו
אדם המלא בגאווה חושב שהוא החשוב מכל. הוא מחלק לעצמו מחמאות עשרים וארבע שעות ביממה: "אני קדוש, אני טהור, אני למדן". אך כל המתגאה, בסופו של דבר נכשל בהרהורים רעים ובפגם הברית, שכן הגאווה היא שורש הנפילה. לעומת זאת, על משה רבנו מעידה התורה:
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"
נשאלת השאלה: כיצד אפשר להיות בתכלית הפרישות והקדושה, ובכל זאת להישאר עניו? הרי אדם פרוש עלול בקלות להרגיש גאווה על פרישותו ומעלתו! התשובה היא שמשה רבנו לא ראה את עצמו כלל, הוא ראה רק את ה'. הוא לא הרגיש שהוא זה שמוציא את ישראל ממצרים, אלא אמר: "ה' הוציא אתכם ממצרים, אני הייתי רק בורג במכונה".
משה הרגיש כמו סרט הקלטה שמתנגן בתוך טייפ – האם הסרט יכול לחשוב שהוא זה שמנגן? הרי מישהו אחר מנגן בו! כך משה הרגיש שהוא עפר ואפר, כלי שרת בידי הבורא. ה' רק השתמש בו כפיתיון להוציא את ישראל ממצרים, אך משה לא הרגיש שהוא עושה דבר מעצמו.
פרישות אמיתית חייבת להיות מלווה בתכלית הענווה. אם אדם מתפאר בפרישותו ומרגיש שאנשים יודעים מכך, כפי שמביא ה'בני יששכר', הרי שזהו שיא הגאווה. אין דבר טמא יותר מפרישות שנובעת מגאווה, והיא מורידה את האדם לשאול תחתיות. לעומת זאת, תוקפו של יוסף, ענוותנותו של בועז וענוותנותו של פלטי בן ליש – הכול היה תלוי בענווה, ורק בזכותה הם ניצלו מתאוות הניאוף.
שעשוע העולם הבא: הלל והודאה
רבנו נחמן מברסלב מלמד (ליקוטי מוהר"ן, תורה ב' חלק ב') שעיקר ימי חנוכה הם ימי הודאה, וזהו בעצם שעשוע העולם הבא. כל המהות של העולם הבא תהיה רק הלל והודאה לה' יתברך. אדם יהלל, ישיר וירקוד לפני ה'. כל לימוד התורה והגמרא שלנו נועד כדי שנקבל את ה"מוחין" – הדעת – להלל, לשבח ולפאר את הבורא.
כאשר אנו מברכים בבוקר את ברכות השחר על החיות של כל איבר ואיבר – "פוקח עיוורים", "מתיר אסורים", "זוקף כפופים" – המטרה היא להחיות את הענווה בכל איבר. אדם צריך לדעת שהוא אפס וכלום. אם עברו עשרים וארבע שעות והוא עדיין חי ונושם, ולא פגעו בו מחבלים או אויבים, עליו להכיר שזהו נס וחסד עצום מה', ולא כוחו ועוצם ידו.
לשיר את התפילה: טעם של נצח
תפילת שחרית אינה רק חובה, היא שעשוע העולם הבא. כל התפילה מורכבת מהודאות, שירות ותשבחות לה' יתברך. ישנם אנשים שיכולים לסיים את התפילה בחמש דקות בבית, לומר "ברוך שאמר", "אשרי", קריאת שמע ולרוץ לעיסוקיהם. הם שואלים את עצמם: "למה לי ללכת לבית הכנסת ולהאריך בתפילה? עדיף שאסיים מהר ואספיק ללמוד עוד דף גמרא". אך הם אינם מבינים שכל העולם הבא יהיה מורכב מתודה והודאה.
ככל שאדם מאריך יותר בתפילה, משבח, מהלל ומנגן לפני ה' – הרי זה משובח. הצדיקים היו מנגנים ושרים את התפילה, וכך התפילה הייתה עולה, ממתיקה את הדינים וממשיכה שפע רב. הברכות שאנו מברכים בבוקר הן בחינת ימי העולם הבא.
לעיתים אדם מתרגל לטוב ואינו מרגיש צורך להודות. הוא חושב: "יש לי אוכל, יש לי אישה, כך זה צריך להיות". אך עליו להתבונן בניסים העצומים שליוו אותו, למשל בשידוך שלו, שהיה למעלה מדרך הטבע. על כך בלבד עליו לקום מוקדם בבוקר ולהודות לה'. שירת התפילה, תיקון חצות, זמירות שבת – כל אלו הם שעשוע העולם הבא. ככל שאדם ישיר יותר לה' בעולם הזה, כך הוא ישיר יותר בעולם הבא, שהרי לעתיד לבוא:
"עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים... וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קיווינו לו ויושיענו"
סוד ההכנעה: מדוע קשה להתפלל בכוונה?
המפתח לכל זה הוא הענווה. אדם שלם עם עצמו כלל אינו יודע מהי ענווה; הוא עלול להיות גוש של גאווה. מהי ענווה אמיתית? כאשר אדם מתפלל לאט, מילה במילה, בנחת – זוהי ענווה.
סיפרתי פעם על שיחה שהייתה לי עם ראש הישיבה שלי בכפר חסידים, הרב אליהו מישקובסקי זצ"ל. כשרק נכנסתי לישיבה, הוא שאל אותי: "אתה יודע למה קשה לאדם להתפלל בכוונה? פשוט מאוד, כי קשה לו להכניע את עצמו לה' יתברך". האדם חושב שהוא מסתדר לבד נהדר, ולכן קשה לו לעמוד שעה או שעתיים בתפילה ולהכניע את עצמו.
כל מהות התפילה היא הכנעה ושפלות. הקושי בתפילה נובע מכך שהאדם מלא בגאווה מכף רגל ועד ראש, וקשה לו להשפיל את עצמו, לבקש ולהתחנן על חייו, על אשתו ועל בניו. התפילה היא הענווה של משה רבנו המלובשת בכל איבר ואיבר.
החיות האמיתית של הנשמה
החיות האמיתית של כל איבר ואיבר באדם היא הענווה. עיקר החיים שניתנו לאדם הם כדי לברך ולהודות לשמו יתברך, כפי שנאמר:
"חַי חַי הוּא יוֹדוֶךָ"
כאשר אדם זוכה לשפלות ולענווה, הוא מתחיל באמת לחיות. לעומת זאת, הרשעים קרויים בחייהם מתים. מי הם אותם "מתים"? אלו אנשים שהולכים על שתי רגליים, אך אין להם ענווה, אין להם הכנעה, והם אינם יודעים מהו טעם של תפילה, שירה או ריקוד לפני ה'. הם אינם יודעים מה זה להודות ולבקש. אך אנו, שזוכים להודות ולהלל, מקיימים את תכלית נשמתנו – להמשיך את שעשוע העולם הבא אל תוך חיינו בעולם הזה.
חלק 2 מתוך 3 — שיעור מס' 235
הירשמו לניוזלטר
קבלו מאמרי תורה והתחזקות ישירות לתיבת הדואר שלכם