סוכות: סוד האתרוג, הערבה והריקוד שיביא את הגאולה
סוד ארבעת המינים: כיצד הריקוד והענווה של בעלי התשובה יביאו את הגאולה?
שיעור מס' 2096 | * יום ו', ג' דחוה"מ פסח תשנ"ג - בישיבה
המאמר מבאר את סוד ארבעת המינים, ומדוע דווקא הערבה הפשוטה והלולב חסר הטעם מסמלים את ההשגה הגבוהה ביותר. דרך סוד בניית הסוכה, השירה והריקוד, מתבאר כיצד הענווה וקבלת הביזיונות באהבה הם המפתח להורדת האור הרוחני לעולם המעשה ולהבאת הגאולה.
על פי המובא בזוהר הקדוש (כ"ד עמוד ב') ובליקוטי הלכות (אורח חיים חלק ג', הלכות שבת), הערבות נקראות 'נצח' ו'הוד', והן אלו שמשפיעות לספירת ה'יסוד'. נשאלת השאלה: כיצד ייתכן שהאתרוג, שהוא כל כך יפה ומהודר, נמצא דווקא בספירה הנמוכה מכולם – ספירת המלכות? האר"י הקדוש מסביר שלפי סדר אותיות שם הוי"ה, הערבות נקראות ה' ראשונה, ואילו האתרוג הוא הה' האחרונה. אותו אתרוג מושלם, שאין בו שום פגם אפילו בחוטם, נמצא דווקא במקום הנמוך מכולם.
רבי נתן מביא בהלכות בית הכנסת שהלולב מסמל את צדיק האמת. בלולב אין ריח ואפילו טעם אין בו. מדוע לא לוקחים את פרי התמר עצמו, אלא דווקא את כפות התמרים, את הענף הפשוט והסגור? מסביר רבי נתן: "בצדיק האמת צריכים לדעת שאין שום השגה בפירות שלו. מה זה צדיק? מי זה צדיק? מה מעשי הצדיק? אין בזה שום השגה." אדם יכול לחיות מיליון שנה ולא תהיה לו שום השגה בפנימיות של הצדיק. נותנים לנו להחזיק רק בענף הפשוט, ואם אדם זוכה, יש לו אחיזה במעשים הפשוטים של הצדיק – באכילה שלו, בשינה שלו, בשיחת החולין שלו. אבל בפירות שלו אין שייכות להשגה.
ממילא, לאתרוג שהוא כה יפה ומהודר, אין שום שייכות להשגה הזו של הלולב. לכן בשעת הברכות הופכים אותו. לעומת זאת, ערבי הנחל מסמלים את בעלי התשובה. הרבי מקוצק אמר שהיום כולם נקראים בעלי תשובה. אדם לא צריך להרגיש נחיתות; "ברגע שיש לו שם של בעל תשובה, אז הוא כבר יכול עם השפלות, עם הענווה, עם הריקוד והשירה להגיע לכל המדרגות ולהביא את הגאולה השלמה, בניין בית המקדש ותחיית המתים כהרף עין."
לחדש את המוח: כוחם של בעלי התשובה
משיח יכול לבוא היום. אנו מאמינים באמונה שלמה שאם היינו שרים ורוקדים נכון, משיח היה יכול לבוא היום. הבעיה מתחילה כשמחשבים את הקיצין ואומרים באיזו שנה הוא יבוא – זה בדיוק מה שדוחה את המשיח. כך היה בשנת תק"ע עם רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, וכך הכריז רבי נתן בשנת ת"ר שמשיח לא יבוא, כדי למנוע את השבר שקרה בזמן שבתאי צבי והפרנקיסטים, אז רבים נפלו והתנצרו או התאסלמו.
רבנו אומר: "גם לי יש השגה ויכולתי להביא את משיח, אבל סילקתי הכל ולקחתי עצמי אצלכם". להחזיר אנשים בתשובה זה דבר גדול יותר מלהביא את המשיח. כשאדם פגם במוח שלו מיליון פעם וגרם לשריפות בעולמות העליונים, הוא צריך עכשיו לחדש את המוח מיליון פעם. זוהי בריאה חדשה, סוג עבודה חדש לגמרי שבו הוא צריך לגלות נתיבות ודרכים נעלמות.
להמיס את לב האבן על ידי שירה וריקוד
הריקוד והשירה הם למעלה מהכל. הזוהר (ויקרא י"ט עמוד ב') אומר שדבורה וחנה זכו לשיר שירה ששום צדיק בעולם לא זכה לה:
"אפילו משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו לא זכו לשירה שזכתה חנה, שאמרה: 'אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ'. כי בשירה רואים שאין כלום, כשאדם שר ומנגן הוא רוצה להגיע לשירה של חנה."
הזוהר ממשיך ומסביר על הפסוק "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" – מדוע דווקא נשיא? ככל שאדם מקבל תפקיד ומעלות, כך לבו עלול להפוך ללב אבן. אדם שיש לו ישיבה ותלמידים, הלב שלו יכול להפוך לגס. הנשיאים היו צריכים להביא את אבני השוהם כדי לכפר על לב האבן שלהם. הדרך היחידה להמיס את לב האבן הזה היא רק על ידי השירה והריקודים.
לדפוק מסמר בסוכה: להוריד את האור לעולם העשייה
האר"י הקדוש מסביר שאין באמת מושג של גברים ונשים, אלא חסדים וגבורות. הגאון מווילנא מסביר על הפסוק "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה": האיש צריך להוריד את האור, להביא את השכינה הביתה אחרי שלמד שעות ארוכות. הניגון והשירה מחליפים לאדם את כל הדם שלו, הופכים אותו לרגוע ומאירים אותו.
האישה, לעומת זאת, היא "לישרי לב שמחה". היא הישרות, ספירת הגבורה, קו המידה שמיישר את הבית ומעמיד את האדם במקומו. היא אומרת לו: "צמת ביום כיפור, יפה מאוד. באמת התעלית ונכנסת לבין הכרובים. אבל עכשיו אתה בעולם העשייה – עכשיו תדפוק מסמר בסוכה!".
"עכשיו גם הכהן הגדול צריך לקחת מסמר, לדפוק מסמר בסוכה, ואז יהיה בניין עדי עד." כשאדם דופק מסמר אחד בסוכה ביראה ובאהבה, הוא מקים את סוכת דוד הנופלת, ועם הסוכה הזאת אפשר להביא את הגאולה בכל רגע.
לקבל את הביזיון באהבה
המדרש מתאר כיצד לקראת מתן תורה, כל ההרים התחילו להיעקר ממקומם ולרקוד כאילים. כולם רצו שהתורה תינתן עליהם. הקב"ה אמר להם לחזור למקומם, כי הוא בחר בהר סיני – השפל, הנמוך והמבוזה מכולם.
אך שני הרים, התבור והכרמל, התעקשו. הם עברו מדינות ונתיבי אוויר, טסו והמשיכו להתקדם לעבר סיני. כשהגיעו לארץ ישראל, הקב"ה עצר אותם ואמר להם לנחות. למרות שלא נבחר למתן תורה, על עצם הרצון והמסירות שלהם הם קיבלו שכר עצום. התבור חיכה וזכה לשירת דבורה, והכרמל זכה לאליהו הנביא ולגילוי של "ה' הוּא הָאֱלֹהִים".
מכאן אנו לומדים יסוד עצום: "כל אדם ברגע שהוא מקבל את הביזיון באהבה, כל הרצון האמיתי שלו הוא רק לגלות אלוקות בעולם." לא אכפת לו אם מישהו אחר יגלה יותר אלוקות ממנו. הוא לא נשבר מביזיונות ולא אומר "עזבו אותי, אני הולך לישון". הוא נלחם עד השנייה האחרונה כדי לגלות שה' הוא האלוקים.
ענווה מול גאווה: משה ואהרן לעומת שאול המלך
את הענווה הזו אנו רואים אצל משה רבנו. כשהקב"ה שלח אותו לגאול את ישראל, משה סירב. הוא אמר: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח". המדרש הגדול מסביר שהמילה "נא" רומזת לנדב ואביהוא, שמשה החשיב כגדולים ממנו. משה לא היה מוכן לגאול את ישראל אם ייגרם צער כלשהו לאהרן הכהן, שהיה הנשיא והמנהיג באותה עת. רק כשהקב"ה הבטיח לו "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" – שאהרן ישמח בלב שלם בגדולתו של משה – רק אז משה הסכים ללכת.
לעומת זאת, אנו רואים את הניסיון של שאול המלך. שמואל הנביא אמר לו להמתין, אך כשהגיעה השעה האחרונה והעם התחיל להתפזר, שאול לא עמד בניסיון. הוא נלחץ, איבד את הסבלנות והקריב את העולה בעצמו. מיד לאחר מכן הופיע שמואל. חוסר היכולת להמתין, והגאווה שגורמת לאדם לחשוב שהוא חייב לפעול מיד מתוך לחץ, הובילו בהמשך גם לטעות החמורה במלחמת עמלק, שם שאול ריחם על אכזרים מתוך היגיון אנושי מעוות.
הגאולה האמיתית תלויה בביטול האגו, בשפלות של הר סיני, בענווה של משה ואהרן, ובשמחה הפשוטה של בניית הסוכה מתוך אהבת ה'.
חלק 3 מתוך 3 — שיעור מס' 2096
הירשמו לניוזלטר
קבלו מאמרי תורה והתחזקות ישירות לתיבת הדואר שלכם