סוד העשייה לשם שמים: מכוחה של הצרפית ועד מסירות נפשו של אלקנה

שיעור מס' 67 | יום ה' פר' ניצבים, כ"א אלול תשנ"ו - שיעור לציבור הרחב בישיבת ברסלב נחמת ציון העיר העתיקה י-ם ת"ו (המשך ב-68)

מאמר המבאר כיצד אמונה תמימה ועשייה טהורה לשם שמים, ללא פניות אישיות, בכוחן להביא ישועה לכלל ישראל. דרך סיפורה של האישה הצרפית ופועלו של אלקנה לעידוד העלייה לרגל, מתגלה כי כל אדם יכול לזכות להושיע את הדור.

אמונה מעל לטבע: עוגה קטנה לאליהו הנביא

כאשר אליהו הנביא מגיע אל האישה הצרפית, היא נמצאת במצב של חוסר כל. היא מקוששת שני עצים ואומרת לו: "וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ". נשארה לה בדיוק כף קמח אחרונה ומעט שמן בצפחת, בדיוק כדי ללוש עוגייה קטנטונת בגודל כף. היא מתכננת שהיא ובנה יאכלו את העוגייה הקטנה הזו וימותו מרעב.

במצב כזה, אליהו הנביא מבקש ממנה להתחלק איתו. אדם אחר היה חושב שמדובר במוחין דקטנות, איך אפשר לבקש מעוגייה כל כך קטנה? אך אליהו דורש ממנה דבר עצום: קודם כל תעשי את העוגייה בשבילי. רק תתני לי לאכול ראשון, ואם תעשי זאת – תראי נפלאות.

זו הייתה דרישה לאמונה עצומה. עומד מולה אדם מהמדבר, איש בעל שיער ואזור עור במותניו, אדם משונה שאומר לה: תני לי את העוגייה ויהיה בסדר. הרי בדרך הטבע היא ובנה ימותו מיד, הם לא יחיו אפילו שעה נוספת. לכן נדרשה כאן אישה בעלת אמונה אדירה ועצומה.

"וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה. כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תֵּת ה' גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

בזכותה יורד הגשם

הזוהר הקדוש שואל שאלה עצומה על הפסוק הזה. אנו קוראים "עד יום תֵּת ה' גשם", אך המילה כתובה בתורה כ-"תִּתֵּן". הקרי הוא "תת" והכתיב הוא "תתן". מדוע כתוב "תתן" בלשון נקבה? משמעות הדבר היא שהאישה הצרפית היא זו שתיתן את הגשם! כשהרעב יפסיק, היא זו שתביא את הגשם לעולם, ולא כביכול הקב"ה בעצמו.

מסביר הזוהר: בכל אותו דור של אליהו הנביא לא הייתה אף אחת בדרגה של אותה אישה צרפית, בתמימות שלה, בקדושה שלה, בטהרה וביראת השמים שלה. שום אדם לא זכה לזכויות כמו אותה אישה. לכן כתוב "תתן" – את תתני את הגשם מטר על העולם, בגין שזכותך גדולה. כל הגשם שירד היה בזכות אותה אישה, והיא זכתה שכד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר.

על כך אומר התנא דבי אליהו: "מעיד אני עלי שמים וארץ, שבין איש בין אישה, בין גוי בין יהודי, בין עבד בין שפחה – כל אחד ואחד יכול לזכות להביא תשועה על ישראל על ידו".

התעוררות העלייה לרגל

אותו הדבר אומר התנא דבי אליהו על חנה. חנה הייתה אישה פשוטה, והיא זכתה לבן, שמואל הנביא, שהושיע את כל ישראל מידי הפלשתים. במה זכו אלקנה וחנה לכזה בן?

במשך שלוש מאות שנה, מתקופת השופטים, עם ישראל הפסיק לעלות לרגל. לא היו נביאים, לא היו רבנים שימסרו שיעורים. כל איש ישב תחת גפנו ותחת תאנתו. לאנשים לא היה כוח לעזוב את הבית החמים והנעים כדי לעלות לירושלים, לישון על המדרכות תחת כיפת השמים, לעשות סוכה ברחוב ולשתות ממי הגשמים.

אלקנה וחנה חידשו את העלייה לרגל של כל עם ישראל. ולא רק שחידשו אותה, אלא במקום לעלות שלוש פעמים בשנה, הם עלו ארבע פעמים – שלוש מן התורה ואחת בנדבה.

"וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָ-אוֹת בְּשִׁלֹה".

לעורר את הלבבות לשם שמים

אלקנה היה עולה עם אשתו, בניו, בני ביתו, אחיו, אחיותיו וכל קרוביו. הוא היה אומר להם: למדו דרך עבודה מן הכנענים ועובדי העבודה הזרה. הם הולכים ימים וחודשים לעלות לרגל לאיזה מקדש על הר, להבל וריק. קל וחומר שאתם צריכים לעשות דרך עבודה ולעלות לפני ארון ברית ה', שהוא אל חי וקיים לעלמי עלמיא!

הם היו הולכים מעיר לעיר ומכפר לכפר, כל פעם בדרך אחרת. האנשים בדרכים ראו מחזה מוזר – אנשים עולים לרגל לשילה, דבר שלא נראה כבר מאות שנים. אלקנה היה מדבר עם האנשים, וחנה הייתה מדברת עם הנשים. המדינה כולה התרגשה ושאלה: "לאן אתם הולכים?". ואלקנה ענה: "לבית האלוקים שבשילה, שמשם תצא תורה ומעשים טובים. ולמה לא תבואו עמנו ונלך ביחד?".

מיד היו עיניהם זולגות דמעות. אנשים שלא עלו לרגל כמה דורות נזכרו בסביהם שעלו, בסיפורים על הניסים והנפלאות שהיו שם, והיו בוכים ומצטרפים אליהם. כך, שנה אחר שנה, דרך ערים וכפרים שונים, אלקנה וחנה עוררו את כל עם ישראל לעלות לרגל והכריעו את כל ישראל לכף זכות.

השכר על עשייה ללא פניות

הקב"ה, שהוא בוחן כליות ולב, ידע שאלקנה לא עשה את זה בשביל הכבוד שלו. אדם יכול למסור שיעור וכולם יכבדו אותו, יכתבו עליו בעיתונים ויקראו לו משיח. אבל אלקנה פעל ללא שום כוונה אישית, לא בשביל כבוד ולא כדי שיגידו עליו שהוא אומר שירים יפים או מעורר את העם. הוא פשוט רצה לעורר את עם ישראל לתשובה ולקיים מצוות.

אמר לו הקב"ה: היות והכרעת את ישראל לכף זכות ועשית זאת רק לשם שמים, ללא שום פנייה אישית, אני אוציא ממך בן שיכריע את כל עם ישראל לכף זכות, יחנך אותם במצוות ויושיע אותם מהפלשתים.

וכך אכן היה. שמואל הנביא אסף את העם למצפה, בהתקהלות שהייתה אסורה על פי חוקי הפלשתים. הוא קרא להם להסיר את אלוהי הנכר ולשוב אל ה' בכל לבבם.

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ה'... וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַה'".

כאשר הפלשתים שמעו על ההתקהלות, הם עלו למלחמה. בני ישראל פחדו, אך שמואל העלה עולה וזעק אל ה'. באותו רגע, ה' הרעים בקול גדול על הפלשתים, המם אותם, והם ניגפו לפני ישראל. כל ימי שמואל הייתה יד ה' בפלשתים, הערים הושבו לישראל, ושמואל שפט את העם באמונה כל ימי חייו. כל זה בזכות העשייה לשם שמים של אלקנה וחנה.

סוד חכמתו של לבן הארמי

כנגד כוחות הקדושה הללו, ישנו לבן הארמי. לבן רומז לחכמה העליונה של טל לבנון, הרומז ל-נ' שערי חכמה. משה רבנו זכה ל-נ' שערי בינה, ולכן השיג את מקום לאה, שבמקום שנשלם עקב הענווה של לאה – שם מתחילה העטרה של רחל, בבחינת "אשת חיל יראת ה'". לאה מסמלת את הענווה המוחלטת.

ככל שלבן מחרף יותר את יעקב, כך מתגלה כוחו שבא מאותם נ' שערי בינה. השם "לבן" מורכב מהאותיות ל', ב', נ' – המרמזות ל-ל"ב נתיבות חכמה ו-נ' שערי בינה. בגלל השגותיו אלו הוא היה יכול לחרף ולגדף את יעקב. זהו הסוד העמוק מדוע רחל גנבה את התרפים אשר לאביה, כדי לברר את אותם ניצוצות של חכמה עליונה.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 67

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)