סוד עשרה הרוגי מלכות: כפרת מכירת יוסף ומסירות נפש

שיעור מס' 437 | יום א' פר' ואתחנן ט' באב תשס"ה.

בכל דור ודור עומדים עשרה הרוגי מלכות כדי לכפר על חטא מכירת יוסף, עד לביאת המשיח. המאמר חושף את סוד מסירות הנפש של הצדיקים, החל מרבי חנינא בן תרדיון ועד לקדושי השואה, ומסביר כיצד כוונה אמיתית בקינת עשרה הרוגי מלכות יכולה להמתיק את כל הגזירות.

בכל דור ודור ישנם עשרה הרוגי מלכות. כפי שהיה באומן, שתמיד היה אומר רבי לוי יצחק שאותם קדושים שנהרגו שם הם בחינת עשרה הרוגי מלכות. בכל דור באים נשמות השבטים, כי עד שיבוא מלך המשיח עדיין לא כיפרנו על מכירת יוסף. כשזרקו את יוסף למצרים עינו אותו קשות:

"עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ" (תהלים קה, יח).

במשך שתים עשרה שנה בבית הסוהר ועוד שנה בבית פוטיפר, דקרו אותו בברזלים ובסיכות יומם ולילה, ושמו אותו באזיקים. כפי שלקחו את יוסף מעמק דותן למצרים במכות רצח אכזריות ושברו את עצמותיו כשהוא צועק ובוכה, כך בכל דור ודור לוקחים את עם ישראל ברכבות מוות ובעינויים נוראים למחנות השמדה, כי עדיין לא כיפרנו על מה שעשינו ליוסף.

וזה שאמר ראובן: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא". מסביר האר"י הקדוש ש"אני" רומז ל"א-ל נקמות", ו"אנה" רומז ל"א-ל נקמות הופיע". ראובן ראה ברוח קודשו שהוא לא הצליח להציל את יוסף, והבין שעכשיו יצטרכו לבוא בכל דור ודור עשרה צדיקים, הגדולים ביותר, שיעברו עינויים קשים, יסרקו את בשרם במסרקות ברזל ויזרקו אותם לכבשני אש.

לכן אומר הזוהר הקדוש בפרשת בלק, שבכל תפילת שמונה עשרה, כשאומרים "א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע", צריך לכוון על העשרה הרוגי מלכות.

שירת השמש וראיית הנפלאות

האר"י הקדוש מסביר על הפסוק "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו", שהשמש לא רוצה לזרוח עד שינקמו את דם ישראל השפוך. השמש צועקת כל יום, ועד שלא יורים בה רמחים וחניתות של אש, כפי שכתוב בחבקוק:

"שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ" (חבקוק ג, יא).

היא אינה מוכנה לצאת. "הוֹדוּ לַה'" זו שירת השמש, ולכן צריך להספיק להגיד זאת תמיד לפני הנץ החמה. השמש רואה כל יום ניסים ונפלאות, וכשהיא מגיעה ל"א-ל נקמות הופיע" היא מסרבת לזרוח עד שתינקם נקמת דם ישראל.

על כך מוסיף האר"י הקדוש: כל מי שלא רואה כל יום ניסים ונפלאות חדשות, עליו נאמר "וּפֹעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ". יהודי שקורא קריאת שמע בלי תפילין, או שקם מאוחר ואינו חש את נוכחות ה' בעולם, מרגיש רק את גופו ואת "כוחי ועוצם ידי". אם היה חש באמת שיש ה', הוא היה קופץ מהמיטה לצעוק "הודו לה' קראו בשמו", והיה רואה ניסים בכל יום.

לרוץ אל החרב בשמחה

כשאנו קוראים בקינות על ההרוגים, עלינו לדעת שברגע שאדם רואה שבאים להרוג יהודים, עליו לרוץ אל החרב ולהסכים להישחט על קידוש ה'. אין דבר יותר גדול מלמות על קידוש ה'.

כך נהג האדמו"ר רבי אברהם אלימלך מקרלין. הוא הגיע לארץ ישראל שלושים יום לפני פרוץ השואה. הוא הלך לקברי צדיקים, לציון הרשב"י והאר"י הקדוש, ובכה בכיות נוראות. הוא צעק לכל צדיקי הדור: "הולכת להיות שואה! למה אתם שותקים? למה אתם לא מעוררים את עם ישראל?". אנשים סירבו להאמין, אמרו שה' לא יעשה כדבר הזה.

אבל הוא ידע. הוא חילק את בגדיו, את השטריימל ואת מקל הכסף שלו, כדי שלא ייפלו בידי הנאצים. הוא אמר: "אני הולך להיהרג עם האחים שלי, אני לא אשאיר אותם לבד". הוא עלה על אונייה וחזר לאירופה אל תוך התופת, מתוך מסירות נפש עצומה.

שורש החורבן: שנאת חינם ומלחמת אחים

כל הצרות והחורבנות מתחילים ממלחמת אחים. כבר מבריאת העולם קין והבל רבו על ארץ ישראל ועל מקום המקדש. מאוחר יותר, בימי בית שני, שני האחים הורקנוס ואריסטובולוס נלחמו זה בזה על השליטה בירושלים, כפי שמתואר בספר יוסיפון ובגמרא.

בזמירות שבת אנו שרים: "נִסְגַּרְתִּי לֶאֱדוֹם בְּיַד רֵעַי מְדָנַי". אנשים שרים זאת ולא מבינים שפה התחיל החורבן! בגלל "רעי מדני" – מריבות בין אחים – נסגרנו לגלות אדום. עד היום ממשיכים להילחם, כל אחד רוצה לגרש את השני, וזו הסיבה האמיתית לכל הגזירות, לעקירת יישובים כמו גוש קטיף, לעקירת ישיבות ובתי כנסת, ולמלחמה על ירושלים. כל זמן שמשיח לא מגיע, ועוד לא כיפרנו על מכירת יוסף, ממשיכות הגלויות והצרות.

האש הנסוגה לאחור

מקובל ממהר"ם מרוטנברג, שמי שזורקים אותו לתוך האש והוא הולך ברצון ובשמחה על קידוש ה' – מובטח לו שלא ירגיש שום כאב.

כך היה עם רבי חנינא בן תרדיון. כשזרקו אותו לאש, היא לא רק שלא שרפה אותו, אלא נסוגה לאחור ונוצר חלל קריר סביבו. התליין הרומאי, קסטינרי, עמד בבהלה ושאל: "מה קורה כאן? למה האש לא שורפת אותך?". ענה לו רבי חנינא: "האש לא תשרוף אותי עד שלא אתן לה רשות. קודם תן לי לעשות שעה של התבודדות, ואחר כך אגיד לך אם אתה יכול לשרוף אותי".

התליין השתגע מזה. הוא התחיל לחשוב והבין: "לא אנחנו מושלים בהם, אלא הם מושלים בנו. עשרת הצדיקים הללו הם שמושלים ברומא!" התליין עשה גם הוא שעה של התבודדות, התהפך לו כל המוח, והוא החליט שהוא רוצה להישרף יחד עם רבי חנינא בן תרדיון. הוא שאל: "אתה מבטיח לי חיי עולם הבא?", רבי חנינא ענה בחיוב, ומיד יצאה בת קול ואמרה:

"רבי חנינא בן תרדיון וקסטינרי מזומנים לחיי העולם הבא" (עבודה זרה יח.).

המתקת הגזירות על ידי קינת עשרה הרוגי מלכות

כל השואות והגזירות לאורך ההיסטוריה, כולל שנות הזעם של השואה (תש"א, תש"ב), מרומזות כבר במילה "בְּרֵאשִׁית". הכל נועד לכפר על "ראש בית", על חטא מכירת יוסף ומלחמת האחים.

אבל יש לנו כוח להמתיק את הכל. כשאנחנו אומרים את קינת "עשרה הרוגי מלכות" – בין אם זה עכשיו בתשעה באב ובין אם זה בעוד חודשיים ביום הכיפורים – עלינו לומר זאת בבכיות ובכל הכוח.

כל מי שזוכה לכוון בעשרה הרוגי מלכות, מובטח לו ולזרעו עד עולם שלא יהיה לו שום צער, נזק או אסון. על ידי כוונה אמיתית בקינה זו, אנו יכולים להמתיק את כל הגזירות ולזכות לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

שיעור מס' 437